איך הכל התחיל?


הכאבים התחילו ביום שלישי, אבל כהרגלי - לא התייחסתי, אלו היו אותם כאבי בטן שהיו לי במשך 3 שנים, אז ניקח עוד נורופן, אמרתי לעצמי ונמשיך הלאה, אבל הכאבים לא הפסיקו, הם הלכו והתגברו, הנורופן לא עזר, ביום חמישי כבר לא יכולתי לסבול את הכאבים, יצאתי מהגן באמצע היום, ישבתי בבית בסלון ועשיתי את הדבר היחידי שידעתי – אכלתי!

בלילה שבין שישי לשבת – גלי – בתי הבכורה קמה באמצע הלילה וגילתה אותי בסלון, מתפתלת מכאבים, הפעם ידענו – נורופן לא יעזור. גלי הזמינה אמבולנס ולקחו אותי לרמב"ם.

לאחר שהקאתי דם בבית החולים, הכניסו אותי לצילום סיטי והבהילו אותי לניתוח חירום, מסתבר שהמעיים הסתבכו ומאחר ולא טיפלתי זמן כה רב – היה כבר נמק בחלל הבטן.

 

לפני הניתוח ניגש אלי המרדים וביקש שארד מהאלונקה ואעלה על המשקל כי הוא רוצה לדעת מה כמות חומר ההרדמה שצריך לתת לי.

עליתי על המשקל וראיתי את הספרות 112.

עם הספרות הללו נרדמתי ואיתן התעוררתי וכשהתעוררתי – התעוררתי לתוכנית.

ידעתי מה לאכול – היה לי ברור לגמרי שאם אמשיך לאכול שוקולדים, פיצות, בורקסים ועוגיות – אמשיך להשמין, כמו שהיה לי ברור שאם אוכל ירקות ואוכל מבושל ובריא – ארזה.

 

כשהתעוררתי מהניתוח ידעתי שהעידן של ענת השמנה – תם!

כבר בבית החולים ביקשתי לאכול אוכל נכון ובריא – לחם, גבינה וסלט. את השוקולדים והממתקים שקיבלתי מאורחים – חילקתי.

ההחלמה מהניתוח הייתה קשה וארוכה. בגלל משקלי הגדול הייתי סיעודית, לא יכולתי לקום לבד מהספה, לא יכולתי להתקלח או להתלבש ונזקקתי לעזרה.

למרות זאת לא וויתרתי,  ידעתי שלמקום הגרוע הזה אני לא חוזרת.

הצעידות הראשונות שלי היו בבית בפרוזדור בין החדרים. כעבור שבוע  הצלחתי לצאת מהבית וצעדתי בין הספסלים מתחת לבלוק, צעדתי עם הכותונת כי הבטן הייתה מחוזקת עם סיכות, אך לא וויתרתי.

כעבור חודש כבר יצאתי לצעידות ברחוב, הייתי זקוקה לליווי של אחד מילדיי כי עקב משקלי הרב ההחלמה מהניתוח הייתה ארוכה מאד, הפצע לא נסגר היטב והייתי חלשה. אך לא וויתרתי!

יום - יום הגדלתי את הצעידות, בישלתי לעצמי אוכל בריא ונכון.

לאחר חצי שנה הצלחתי לצעוד במעלה הגשר. עמדתי למעלה וצעקתי: "ניצחתי". אכן כך הרגשתי: שניצחתי!

 

במשך שנה וחצי הורדתי ממשקלי 52 ק"ג.

52 ק"ג שירדו לאט לאט, עם מאמצים רבים.

 

גם היום, במשקלי התקין, אני זוכרת – כמה קשה וגרוע היה לי להיות שמנה, עד כמה לא אהבתי את עצמי: את הבגדים הגדולים, את הבושה לעמוד מול אנשים, את הליכת הברווז שהייתה לי.

גם היום אני זוכרת (כל יום וכל היום) שלמקום ההוא אני לא חוזרת.

 

במשך שנים רבות חיפשתי כדורי קסם, משחות קסם ודיאטות בזק, אך אלה אינם קיימים. קיימת דרך אחת, הדרך הנכונה – הדרך בה אני מקשיבה לגופי, אוכלת אוכל בריא ומבושל, צועדת כל יום ושומרת על עצמי.

 

מצאתי את הדרך הנכונה ובדרך זו אני צועדת כבר 6 שנים. בזכות הדרך הזו הגעתי להנחיית קבוצות. התחלתי כמשתתפת בקבוצה והפכתי למנחה של הקבוצה ומאז אני עוזרת לאנשים מאותגרי משקל שחלקם כבר היו חסרי אמונה. היום בעזרתם של צוות מסור לתוכנית אני מנחה קבוצות באזור הצפון ומלווה קבוצות נוספות בהנחיית מנחות אותן הכשרתי.

 

אני מקווה שאתר זה יעזור לאלו מכם שאיבדו תקווה,

לאלו מכם שחשבו שגורלם נחרץ להיות שמנים לעד.

אני מקווה שאתר זה יעזור לכם לבחור בדרך הנכונה ולחיות בה.

 

 

שלכם

 ענת רז


Comments